הרבה מהמשפחות שלומדות איתי הן משפחות חרדיות, ואני יודעת מה השאלות לפני שמצטרפים. לא "האם זה עובד", את זה רואים אחרי שבועיים. אלא: מה הילד רואה, מי מדבר איתו, ומה נכנס הביתה.
אותי. אני מדברת עם הילד, שרה איתו, זזה איתו. לצדי דמויות מצוירות: לולה, בן, החיות מהחווה ומגן החיות. אין טלוויזיה ואין דמויות מסרטים. הכל נבנה כאן, בשבילכם.
הדמויות המצוירות לבושות בצניעות. זה לא פרט שהוסף אחר כך, זה איך שהתוכן נולד.
כל משפט באנגלית מגיע עם התרגום שלו לעברית. הילד לא מנחש ולא נשאר עם שפה שהוא לא מבין. הוא יודע בדיוק מה נאמר, ולכן הוא מעז לחזור על זה. זו גם הסיבה שאני מתנגדת לשיטות שאוסרות על עברית בשיעור: לילד שמתחיל, זה מייצר חוסר ודאות במקום ביטחון.
סרטון, מחשב, PLAY. אין מורה זר שנכנס הביתה בזום, אין שיעור בשעה קבועה, אין צורך שההורה ידע אנגלית. הילד צופה בסרטון, ואחרי כמה ימים הוא שר את המשפטים בזמן המשחק.
רבות מהמשפחות אצלי צופות דרך אינטרנט מסונן, וזה עובד. סיפורי ההאזנה עובדים גם בלי מסך בכלל: מפעילים, מכבים את האור, והילד מקשיב.
עד גיל שש או שבע האזור השפתי במוח בשיא. ילד קטן לומד שפה כמו שהוא למד את העברית שלו, בלי מאמץ, בלי שיעור, מתוך שמיעה וחזרה. בגיל הזה זה לא לימוד, זה עוד שפה שמדברים איתו. אחר כך זה נהיה קשה יותר בכל שנה.
ומה שהוא רוכש עכשיו נשאר. גם כשלימודי האנגלית הפורמליים יגיעו מאוחר, יהיה לו כבר בסיס של דיבור והבנה שרוב הילדים בגילו לא יהיה להם.
אני כותבת טור קבוע על לימוד אנגלית לילדים באתר בחדרי חרדים. הכתבות מרוכזות בכתבו עלינו.