בבית הספר מתחילים ללמד אנגלית מאוחר, ומלמדים אותה כמו מקצוע: אותיות, מילים, מבחן. אבל ילד בגן לא צריך מקצוע. הוא צריך עוד שפה שמדברים איתו בה. וזה בדיוק הגיל שבו המוח שלו יודע לעשות את זה הכי טוב.
עד גיל שש או שבע האזור השפתי במוח נמצא בשיא ההתפתחות שלו. ילד בגן עסוק כל היום בקליטה של מידע חדש, ועוד שפה היא בשבילו עוד מידע, לא מאמץ נוסף.
מגיל שש או שבע, ויש שאומרים עשר, זה נהיה קשה יותר בכל שנה. אפשר ללמוד אנגלית גם בגיל שלושים, אבל זה כבר לא טבעי למוח, והמבטא כבר לא יהיה טבעי.
ילדים בגילאי הגן עוקפים כל הזמן את מה שמבוגרים חושבים שסביר. הם נראים לנו כל כך קטנים, אז איך הם יכולים ללמוד אנגלית מהר יותר ממבוגר? אבל זה מה שקורה, כל יום, בסרטונים שאמהות שולחות לי.
לא כמו בכיתה. כמו שהוא למד עברית.
אף אחד לא לימד אותו עברית. לא היה שיעור, לא הייתה חוברת. דיברת איתו הרבה לפני שהוא הבין מילה, השתמשת בכל סוגי המילים ביחד, חזרת על אותם משפטים בסיטואציות שונות, ולא בחנת אותו אף פעם. ובגיל שלוש הוא דיבר.
כל השיטה שלי בנויה על לעשות את זה שוב, באנגלית. לא "היום לומדים חיות" ורשימה של עשר מילים. אלא סיטואציה שהילד אוהב, ובתוכה שפה אמיתית:
The flamingo is standing on one leg. Let's pretend to be a flamingo. Where is your leg?
הילד עומד על רגל אחת יחד איתי. הוא יזכור את זה חודשים אחר כך, כי הגוף שלו זוכר.
וכל משפט מגיע עם התרגום שלו לעברית. בגיל הגן העברית היא העוגן: כשהילד יודע בדיוק מה נאמר, הוא לא מנחש, והוא מעז לדבר.
ילד בן ארבע או חמש כבר יכול לשיר שיר שלם, לענות על שאלה, לבקש משהו במשפט, לשחק משחק שבו הוא צריך להגיד את המילה כדי להתקדם. הוא יכול לשמוע סיפור באנגלית לפני השינה ולהבין אותו, כי כל משפט מגיע גם בעברית.
מה שהוא לא צריך: אותיות. קריאה וכתיבה מגיעות אחר כך, אחרי שהדיבור יושב. ככה זה בעברית וככה זה באנגלית.
לוחץ PLAY.
אני יודעת שזה נשמע פשוט מדי. אבל זו בדיוק הנקודה. את לא צריכה לדעת אנגלית, לא צריכה לשבת ליד, לא צריכה לתכנן. הילד צופה בי, ואני עושה איתו מה שאני עושה עם ילדים בחדר. אחרי שבועיים הוא שר במכונית, ואת שומעת את זה מהמושב הקדמי.
הדבר היחיד שכן חשוב: רציפות. לא יום אחד מרוכז, אלא קצת כל יום, כמו שפת אם. בשביל זה בניתי את המועדון, כדי שיהיה משהו חדש כל שבוע בלי שתצטרכי לחפש.