הבת שלי שרה לי את המשפט הראשון שלה באנגלית במיטה, בערב, בלי שביקשתי. If you're hungry, אם אתה רעב, go to the kitchen, לך אל המטבח. חודש וחצי היא צפתה ולא אמרה מילה, ואז יצא שיר שלם.
זה לא מקרה. שיר הוא הדבר הראשון שילדים שולפים, ויש לזה סיבה.
ילד לא זוכר רשימה. הוא זוכר קצב. כשמשפט באנגלית יושב על מנגינה, המוח שומר אותו כיחידה אחת, שלמה, ומוציא אותה החוצה שלמה. לכן ילדים שרים שיר שלם באנגלית הרבה לפני שהם עונים על השאלה "איך אומרים כיסא".
ויש עוד דבר. שיר חוזר על עצמו מעצמו. אמא שאומרת "בוא נלביש את המעיל" בבוקר, בערב, בדלת ובמכונית, זה מה שגורם למשפט להידבק. שיר עושה את החזרה הזאת בשבילה, וילד רוצה לשמוע אותו שוב ושוב.
יש שירים באנגלית לילדים שהם יפים, ואפשר לשיר אותם מאה פעם בלי להבין מילה. Twinkle twinkle little star. הילד יודע את הצלילים, לא את השפה.
השירים שלי בנויים אחרת. כל שורה היא משפט שילד באמת משתמש בו, והוא מגיע יחד עם התרגום שלו לעברית. If you're hungry, אם אתה רעב. Go to the kitchen, לך אל המטבח. הילד שר את שתי השפות ביחד, ולכן הוא יודע בדיוק מה הוא אומר. אחרי שבועיים הוא אומר go to the kitchen בלי המנגינה, כי הוא רעב.
ובתוך השיר יש כבר פעלים, מילות שאלה, גופים. לא "עשר חיות", אלא Hen is mama and chick is baby. Hey mommy hen, where is your baby? הילד שר, ובלי לשים לב הוא כבר מנהל שיחה.
לא יושבים ללמוד אותם. שמים אותם.
בבוקר כשמתלבשים, במכונית, בזמן שמכינים ארוחת ערב. הילד לא צריך לשבת מול המסך ולהתרכז. הוא צריך לשמוע את אותו שיר עוד פעם, בעוד מקום, כמו שהוא שמע את העברית שלו.
ואל תבדקי. אל תשאלי "נו, מה זה hungry?". הוא יגיד את זה ביום שהוא יהיה מוכן, וזה בדרך כלל קורה ברגע שאת לא מצפה. במיטה, בערב.