רוב המשחקים באנגלית לילדים בודקים. הילד לוחץ על התמונה הנכונה, מקבל כוכב, וממשיך. הוא לא אמר מילה אחת. המשחקים שאני בונה עובדים הפוך: הילד חייב להגיד את המילה כדי שמשהו יקרה.
ילד לא לומד שפה כשהוא יושב ומקשיב. הוא לומד אותה כשהוא צריך אותה. כשהוא רוצה את הכדור, הוא אומר "כדור". כשהוא רוצה שהכלב יזוז, הוא אומר "לך".
משחק יוצר בדיוק את הצורך הזה. יש מטרה, יש דמות שצריכה עזרה, ויש מילה באנגלית שמזיזה את הסיפור קדימה. הילד אומר אותה לא כי ביקשו ממנו, אלא כי הוא רוצה לראות מה יקרה. וזה הרגע שבו השפה הופכת לשלו.
משחק שבודק: "איפה ה-apple?" הילד לוחץ. נכון או לא נכון. הוא למד לזהות, לא לדבר, ואם טעה הוא למד שאנגלית זה מקום שאפשר להיכשל בו.
משחק שמלמד: לולה צריכה לארוז את הילקוט לבית הספר. הילד מוצא כל חפץ, אומר אותו באנגלית, ולולה שמה אותו בתיק. אין נכון ולא נכון. יש התקדמות, ויש מילה שנאמרה בקול.
וכמו בכל דבר אצלי, המשפט מגיע עם העברית שלו. הילד יודע מה הוא אומר, ולכן הוא אומר.
במועדון: משחקים לפי הנושא החודשי, עם לולה והחברים. בתחילת שנת הלימודים לולה ארזה את הילקוט ויצאה לדרך לבית הספר, ומצאנו הבדלים בין תמונות ואמרנו כל הבדל באנגלית. המשחקים נפתחים בדפדפן, בלי להתקין כלום.
בבייבי היילי: ערכת משחקי קופסה שמגיעה עד הבית, למשחק על השטיח עם אמא ואבא, עם אותם משפטים מהפרקים. ככה מה שהילד שמע במסך יוצא ממנו במשחק.
בארמון הפלאות: משחק מחשב אחרי כל שיעור קריאה וכתיבה, לגילאי 7 עד 12.
לא צריך ערכה. צריך משפט שחוזר.
אותו משפט, סיטואציה אחרת, כל יום. זה כל הסוד.