זה נשמע כמו הפתרון המושלם.
מורה דוברת אנגלית מלידה, בזום, ישר מול הילד. אנגלית אמיתית, מבטא אמיתי, הרי הכי חשוב שהמורה תהיה דוברת אנגלית שפת אם, לא?
גם לא חסרות היום אופציות כאלה: מורים מאנגליה ומארצות הברית (או במקרה הפחות טוב, מהפיליפינים או ממדינות אחרות עם מבטאים שונים ומשונים).
אמהות רבות מגיעות אליי אחרי שניסו את זה. בשביל ילד שרק מתחיל, זו לרוב טעות, ולפעמים טעות שקשה מאוד לתקן.
ואני רוצה להסביר למה.
המורה מדברת. הילד לא מבין.
זה לא "אולי הוא לא יבין". הוא לא יבין, כי הוא בן חמש והוא לא יודע אנגלית, וזו בדיוק הסיבה שהוא שם. ומהרגע הזה יש רק שתי אפשרויות, ושתיהן לא טובות.
או שאת יושבת לידו ומתווכת. מתרגמת כל משפט, מסבירה מה המורה רוצה, מעבירה לה מה הוא ענה. השיעור הופך לשיעור שלך, והילד הופך לצופה שמנסה להשתלב.
או שהוא נשאר לבד מול המסך, בסיטואציה שהיא מלחיצה ולא נעימה. אישה זרה מדברת אליו בשפה שהוא לא מבין, מחכה לתשובה, ומחייכת חיוך מנומס כשהיא לא מגיעה. הוא לא מבין אותה, היא לא מבינה אותו, ואף אחד לא יכול לעזור.
המוח ההישרדותי שלנו לא מבדיל בין שיעור אנגלית לבין סכנה. ברגע שהוא מרגיש מתח, בושה ואי נעימות, הוא עושה מה שהוא בנוי לעשות: הוא מפעיל מנגנוני הגנה.
ההגנה הזאת יוצרת מחסום. הילד סוגר את עצמו ונאטם לכל מה שקשור לאנגלית, לא בהחלטה אלא באינסטינקט, ומאותו רגע האנגלית מסומנת אצלו כסכנה.
מחסום כזה הוא אסון. קשה מאוד להסיר מחסום רגשי שהמוח הניח על שפה.
אני פוגשת את זה הרבה אצל מבוגרים. אנשים חכמים, מוכשרים, שמבינים בדיוק כמה הם צריכים אנגלית בקריירה שלהם, שמנסים שיטה אחרי שיטה, וזה פשוט לא נקלט. והאמת היא שזה לא כי הם לא מסוגלים, אין אף אדם בעולם (בריא ועם התפתחות תקינה) שלא מסוגל ללמוד שפות, עובדה שכולנו דוברים את שפת האם שלנו! אלא כי בילדות המוח שלהם למד שאנגלית היא מלחיצה או לא נעימה, ומנגנוני ההגנה לא מרפים גם עשרים שנה אחרי.
תחשבי על מבחני הבגרות.
שבועות של שינון בלחץ, בקושי אוכלים, בקושי ישנים, המון חומר במעט זמן. ואז המבחן נגמר, וכמה שעות אחר כך את לא זוכרת כלום. לא כי החומר היה קשה, אלא כי המוח, שרוצה להגן עלייך, מוחק את מה שנלמד תחת דחק בדיוק כמו שהוא מרחיק מהזיכרון אירועים קשים וטראומות.
כשלימוד שפה נקשר אצל ילד ללחץ, לחרדה או לבושה, אנחנו מחבלים ביכולת שלו לרכוש את השפה בכלל.
היא המנגנון עצמו.
ילד רוכש שפה כשהוא מרגיש בטוח, כשהוא עטוף בחום ובאהבה, וכשהוא צובר עוד הצלחה ועוד הצלחה עד שנבנית אצלו ודאות. זה לא רק עניין של נעימות וכיף, זה התנאי שבלעדיו המוח פשוט לא מסכים לשתף פעולה.
ולכן אני לא מאמינה בלהתחיל ללמד ילד אנגלית ישירות מול מורה זר שלא יודע עברית ולא יכול לתווך לו את הנלמד.
הדבר שהכי חשוב לי בשיטה שבה אני מלמדת ילדים לדבר באנגלית הוא ההנגשה.
אני מדברת לילד בגובה העיניים, ואני מוודאת כל הזמן שהוא איתי. שהוא מבין אותי עד הסוף, שהוא לא מפספס כלום, ושהוא מצליח. ואם צריך עברית בשביל זה, אז יש עברית. הילד לא אמור לנחש ולהילחץ, הוא אמור להבין, להיות בטוח בידע שלו וככה להעז לדבר.
כשילד מבין, הוא מצליח. כשהוא מצליח, הוא רוצה עוד. וככה, בהדרגה, הוא מתקדם, מתוך חוויה נעימה שהמוח רוצה ואוהב ומקדיש את כל היכולות שלו לתמיכה בתהליך.
הרבה אמהות מגיעות אליי אחרי שהילד כבר התנסה בשיעורים עם מורה מחו"ל.
בשלב שבו הילד כבר לא מוכן לשמוע על אנגלית. הוא לא משתף פעולה עם שום דבר שקשור לשפה, וכל ניסיון להתחיל מחדש נתקל בקיר. לפעמים הנזק גדול כל כך שממש קשה לשחרר אותו ולפתוח אותו מחדש ללמידה מתוך סקרנות וחוויה חיובית.
אפשר, ואני עושה את זה. אבל זו עבודה שהייתה נחסכת לגמרי אם ההתחלה הייתה אחרת.
כשיש כבר בסיס.
ילד שנמצא בשלב מתקדם, שמבין שיחה באנגלית ומרגיש בנוח להתנהל בה, ירוויח מאוד ממורה דוברת אנגלית מלידה.
הבעיה היא לא המורה מחו"ל. הבעיה היא להתחיל איתה לפני שיש בסיס ממש טוב של דיבור באנגלית, כשיש סיכון אמיתי לכך שההתנסות הזו תהרוס את החיבור לאנגלית.
אם את רוצה להבין איך ילד רוכש שפה ולמה הסדר הזה חשוב, כתבתי על זה כאן: איך ילד לומד שפה. ואם הילד שלך קטן, אנגלית לפעוטות מסביר מאיזה גיל ואיך.
ואם את מעדיפה פשוט להתחיל נכון, מועדון מיס אילה בנוי בדיוק על העיקרון הזה. כל חודש נושא חדש, עם סרטונים, סיפורים, שירים ומשחקים שמדברים לילד בגובה העיניים ובעברית כשצריך, ובכל חודש הילדים פוגשים אותי בהופעה בזום.
את מצטרפת, ואני עושה את העבודה ומנגישה לילד שלך שלב אחרי שלב את שפת האנגלית.