אני נשאלת את זה כמעט כל שבוע. אמא כותבת לי שהיא רוצה שהילד שלה ידע אנגלית, שהיא כבר הבינה שאוצר מילים זה הבסיס, אבל היא לא יודעת מאיפה להתחיל. יש רשימות באינטרנט, יש אפליקציות, יש חוברות. והיא פשוט לא יודעת במה לבחור, וכמה מהזמן שלה זה הולך לקחת.
אז בואו נעשה סדר, ואני מתחילה דווקא בדבר שיפתיע אותך.
רוב ההורים שפונים אליי מחפשים רשימה. חמישים המילים הראשונות, מאה המילים החשובות, משהו מסודר להתחיל ממנו.
אני מבינה למה, כי רשימה זה דבר שאפשר להחזיק ביד ולסמן עליו וי. אבל זה פשוט לא האופן שבו ילד רוכש שפה, ואני לא מאמינה בלימוד לפי קטגוריות.
תחשבי רגע איך הוא למד עברית. לא הקדשת לו חודש לפירות, ואז חודש לירקות, ואז חודש לבעלי מקצוע. מהיום שהוא נולד פשוט דיברת איתו, ובתוך המשפטים שלך היו שמות עצם ופעלים ותארים, ועבר והווה ועתיד, הכל מעורבב ובלי שום סדר. ככה הוא קלט שפה.
באנגלית זה עובד בדיוק אותו הדבר, ולכן אני מלמדת ככה כבר מהשיעור הראשון.
אחד הדברים הראשונים שילד בן שנתיים לומד אצלי הוא לא רשימה, הוא קטע דיבור שלם:
I say hello, you say hello, we say hello. Where's mommy? Where's teddy bear?
יש שם פועל, יש גוף ראשון ושני ורבים, ויש שאלה. הכל בשורה אחת, ובגיל שנתיים.
הנושא הוא לא הרשימה. הנושא הוא המקום שבו השיחה קורית.
אני בוחרת משהו שקרוב לילד ושילדים אוהבים, גן חיות או כלי תחבורה או יום הולדת, ובתוכו אני בונה שפה מדוברת אמיתית. משפטים, שאלות, תיאורים וביטויים.
מה שלא אעשה לעולם הוא להכריז "עכשיו לומדים כלי תחבורה" ולהריץ רשימה: car, airplane, boat, bicycle. במקום זה אנחנו פותחים יחד את דלת המוסך ורואים מה מסתתר בפנים, ואומרים the tractor is big, the wheels are big.
בסרטון החווה אני לא מלמדת את המילים hen ו-chick. אני שואלת Hen, where is your baby? וזו שאלה שלמה, עם פועל ועם שייכות, והילד עונה עליה בלי לשים לב שהוא ענה באנגלית.
זה כל ההבדל. הנושא הוא הדלת, והשפה היא החדר.
אלה הנושאים שאני חוזרת אליהם. לא כדי לסמן אותם אחד אחד ולסיים, אלא כי הם קרובים לילד ויש בתוכם הרבה על מה לדבר. הסדר מתחיל במה שהוא רואה סביבו כל יום ומתרחב משם החוצה.
ומשם אפשר להמשיך לפיקניק, לפירות קיץ, לרמזור, ליום הולדת ולחמשת החושים.
פחות ממה שאת חושבת, ובעיקר פחות ממה שאת מפחדת.
מה שעובד הוא לא כמות אלא חזרה. אותו משפט צריך להגיע אל הילד בכמה דרכים שונות באותו שבוע: פעם בשיר, פעם בסיפור, ופעם בשאלה קטנה בדרך לגן. אותו משפט בדיוק, בשלוש סיטואציות.
ואת לא צריכה לדעת אנגלית טובה בשביל זה, ולא צריכה ללמד. את רק צריכה להיות שם.
לוותר על העברית. יש שיטות שאוסרות על המורה לומר מילה בעברית, ואני מתנגדת להן. הילד צריך עוגן. כשהוא יודע בדיוק מה המשפט אומר, הוא מעז לנסות להשתמש בו. כשהוא מנחש לפי תמונה וטון, הוא שותק.
לתקן לו את ההגייה. זה הדבר שהכי מהר גורם לילד להפסיק לדבר. הוא ישמע את ההגייה הנכונה מספיק פעמים בסרטונים ובשירים וישתפר מעצמו, ובינתיים התפקיד שלך הוא להיות הקהל שלו.
לבדוק אותו. "נו, איך אומרים כלב באנגלית?" זו שאלה שמלחיצה, ולחץ סוגר את הערוץ השפתי בדיוק כשהוא אמור להיפתח. עדיף להשתמש במילה בעצמך בתוך שיחה, והוא יחזיר לך אותה כשיהיה מוכן.
בטח שלא במבחן, וגם לא בספירת מילים.
קודם תשימי לב שהוא מבין הוראה באנגלית בלי שתרגמת לו. אחר כך הוא יתחיל לשלוף מילה באנגלית באמצע משפט בעברית, בלי לשים לב שהוא עושה את זה. ויום אחד הוא יגיד משפט שלם שאף אחד לא לימד אותו, כי הוא הרכיב אותו לבד מחלקים ששמע. זה הסימן האמיתי, וזה בדרך כלל השלב שבו אמהות שולחות לי הודעה.
אם את רוצה להתחיל מנושא אחד ולראות איך זה נראה בפועל, כתבתי בהרחבה על הראשון שאני ממליצה עליו: חיות באנגלית לילדים, איך מלמדים ובאיזה סדר.
ואם את מעדיפה שלא תצטרכי לתכנן את זה בכלל, זה בדיוק מה שהמועדון עושה. כל חודש נושא אחד, עם הסרטונים, השירים, הסיפורים, המשחקים ודפי העבודה שמתאימים לו. את לא צריכה לחפש, לא לתכנן ולא ללמד. את רק לוחצת PLAY.